<h1>שבלי הלקט הקצר דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף לז.</h2>
הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל דברים האסורים עם המותרים, ועוד, אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי זה חייב לזונה ולא חיילא שבועה או יש כאן דין כולל. השיב ר' אביגדור, וודאי למאן דאית ליה איסור כולל, דחייל נמי תשמיש אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמניה לאפקועי שעבודא דנהי דמיחל שבועה נמי בדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים, אבל אם אמר הנאת תשמישך אסור עלי דאז אסר חפצא עליו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל אם אמר הנאת תשמישי אסור עליך אינו כלום, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחבירו דלאיו כלום הוא. וגם הנשבע שלא ליהנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא, אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, ואע"ג דקיימא לן כרב הונא, יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, אלמא מזוני לא דאורייתא נינהו אלא תקנתא דרבנן וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק חזקת הבתים, שארה דכתב רחמנא לאיו מזונות הם, אלא כדדריש ר' אליעזר בן יעקב בפרק נערה שנתפתתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ולא של זקנה לילדה, וכיון שאינו משועבד לה מן התורה הוה לן למימר דתחול שבועה אמזוני, הא ליתא, דכל דממונא הפקר בית דין הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו להיות משועבד למזונותיה וכשעבודא דאורייתא דמי, דילפינן לה מקראי, בפרק השולח לגבי פרוזבול.
